פנתה אלי השבוע אמא מקסימה, לתינוק בן חמישה חודשים. את השיחה היא פתחה בהתנצלות על כך ש"הוא עדיין לא יודע להירדם עצמאית, באשמתי, אני יודעת...". לא תאמינו כמה פעמים שמעתי את המשפט המתנצל, רווי רגשות האשם הזה. ואני תוהה, כיצד מגיעה אם למצב בו היא מרגישה אשמה על משהו שעשתה מתוך אהבה ודאגה לתינוק שלה? המשך השיחה איתה, נותן את התשובה. היא תארה לי תמונה מאוד מוכרת ושכיחה, של תינוק שנרדם בהנקה, מתעורר מספר פעמים במהלך הלילה וחוזר לישון באמצעות הנקה. לשאלתי, האם היא סובלת מכך, ענתה שבכלל לא, ושהיא מרגישה שהוא עדיין קטן וצריך אותה, אבל מסביבה המון עיניים כבר מתגלגלות ומלחיצים אותה שהיא עושה לו נזק. ''האם אפשר להתחיל לעשות תהליך וללמד אותו הרדמות עצמאית?'' היא שאלה. תשובתי אליה היתה שעקרונית אפשר, אבל אני לא בטוחה שצריך. הסברתי לה שגיל חמישה חודשים הוא גיל שבו אפשר כבר, מבחינה קוגניטיבית, ללמד תינוק באמצעות גישה התנהגותית ושיטתית, להירדם באופן עצמאי, אבל שזה גם ממש לא דחוף וששום נזק לא יגרם אם תחכה עד שתרגיש שהוא, וגם היא, יותר מוכנים. הרגלים אפשר לשנות גם בגיל "המופלג" של שמונה חודשים או שנה (ויותר...) כך שבאמת, משום בחינה, ממש אין לחץ. את אנחת הרווחה שלה אפשר היה לשמוע למרחקים. היא הוסיפה שדיברה עם עוד שתי יועצות שאמרו לה "הרי מתי שהוא תצטרכי לתת לו לבכות!", כלומר, יפה שעה אחת קודם, אבל היא הרגישה שהיא פשוט לא רוצה. מה אני אגיד לכם? אותי זה מאוד מעציב. אני לא רוצה לדבר בגנותם של אחרים, אלא רק להציע את הגישה שלי, שאומרת שהתשובה נמצאת אצל ההורה עצמו, ולא אצל היועצים והיועצות. כמו שאני רואה את זה, תפקידי כיועצת הוא לחזק ולעודד את האם או האב הפונים אלי, לבדוק עם עצמם מה מתאים ונכון עבורם, תוך שאני מספקת להם את הידע והניסיון המקצועיים שלי, ככלים תומכי החלטה. אני לעולם לא אחליט עבורם מה נכון, איך ומתי ולעולם לא אוציא אמא משיחה איתי, כשהיא בתחושה שחיזקתי את רגשות האשם שלה או שגרמתי לה לפעול בניגוד לאינסטינקט ההורי שלה. רק לצורך הדוגמא, את התשובה שלי בדבר היתכנותו של תהליך בגיל חמישה חודשים, הייתי עונה לגמרי אחרת לאמא שהיתה מתארת לי מצב דומה מבחינת דפוסי השינה של התינוק שלה, אבל מספרת על עצמה שהיא משתגעת ומרגישה שהיא חייבת לעשות שינוי. לאמא כזו הייתי אומרת שאשמח לעזור לה כבר עכשיו בהקניית הרגלי הרדמות עצמאית לתינוק שלה. כך, במסגרת הטווח שנכון מבחינה התפתחותית לתינוק, והטווח רחב מאוד, מה שחשוב בייעוץ המקצועי הוא להתחבר למה שנכון עבור ההורים, או אפילו נכון יותר – לעזור להורים להתחבר למה שנכון עבור עצמם. זה אולי מפתה לחשוב שאני יודעת יותר טוב מהם מה נכון ומתאים עבורם, אבל באופן גורף ומוחלט, זה פשוט לא נכון. אנשים יודעים, הם רק צריכים עזרה להיזכר, עידוד לבדוק עם עצמם ובעיקר חיזוק לסמוך על מה שמרגיש להם נכון. הרבה פעמים, זה החלק הארי של העבודה שלי. ואני אוהבת אותה כל כך.