בואו נודה על האמת, לכולנו יש לנו פנטזיה כזו שבה אנחנו מצליחים למנוע מהילדים שלנו לחוות כל סבל, כאב ותסכול, שאנחנו יכולים לרפד להם את הדרך כך שכל הקשיים וההתמודדויות, הכאבים והאכזבות שאנחנו חווינו כילדים או חווים כמבוגרים, לא יהיו לעולם מנת חלקם. אנחנו נעשה את זה אחרת! הילדים שלנו ידעו שהם אף פעם לא לבד!
אבל מה לעשות שאי אפשר? החיים לא מאפשרים לנו לסלק להם את כל המכשולים, וגם אם היה אפשר, זה באמת מה שאנחנו רוצים? ילדים שלא יודעים להתמודד? שמחכים שנסלק מדרכם כל קושי? שלא מנסים בעצמם?
המממ... נכון. זה לא פשוט. על מנת לגדל ילדים עם תחושת יכולת, ילדים בטוחים, שמאמינים בעצמם שהם מסוגלים ומהמקום הזה גם מוכנים להתנסות, להתמודד, לחפש פתרונות ולצאת מאזור הנוחות - אנחנו חייבים לתת להם להתנסות. כן, גם ליפול, גם להכוות. גם להתאכזב וגם לכאוב. אבל אז ,כשהם יחוו את הכאב והקושי, התסכול או האכזבה, שם תתחיל העבודה המשמעותית שלנו. לא במניעת ההתמודדות – אלא בתיווך שלה. זה יהיה המקום שלנו להיות איתם, לשבת לצידם ולתמוך. להמשיג להם מה שקורה ("כואב לך... אתה מאוכזב... רצית את זה מאוד ואי אפשר... הוא דחף אותך וזה היה לך לא נעים... נעלבת וכו' וכו'). נעזור להם להבין מה קרה ובד בבד נראה להם שהכל בסדר. שגם כשהם כואבים – אנחנו אתם. שגם כשהם בוכים – אנחנו לא נשברים. שגם כשהם עצבנים, או כועסים – אנחנו אוהבים אותם באותה מידה. נאפשר להם להביע את שלל הרגשות – בכי, כעס, עצבים, עצב – לעבור דרך הכאב ולצאת מתוכו מחוזקים.
מה לא נעשה? לא נפתור עבורם את הבעיה, לא נמנע מהם את הכאב, לא נחזיר בשמם לילד שפגע בהם ולא ניתן להם את מה שהם ביקשו למרות שאמרנו לא. אנחנו לא נסיר את המכשול אבל כן נהיה אתם שם בזמן התסכול. בדרך הזו נלמד אותם שגם להיות עצובים זה בסדר, גם לבכות זה לא רע (ביננו, זה אפילו מצויין) וגם שיש להם את היכולת להתגבר על הכאב, לעבור דרכו ולצאת בצד השני מחוזקים, עם תחושה מסוגלות ובטחון שרק ילד שאפשרו לו להתמודד, מסוגל לחוות.
נשמע פשוט? אולי.
פשוט לביצוע? ממש לא.
אבל ההבנה עוזרת לנו להתמודד גם עם המקומות שקשים לנו. זה לא קל לא לפתור להם את הבעיות, במיוחד שעבורנו זה קלי קלות (לקשור עבורם את השרוך, לתת ציצי כדי שירדמו, לתת ממתק כי הוא נפל וקיבל מכה, להרים על הידיים כי אין לו חשק ללכת ברגל...) אבל בטווח הארוך יותר זו הדרך להעניק להם עצמאות, בטחון וגאווה.