חיפוש
  • poratzohar

למה הוא לא מקשיב לי?! למה הוא לא עושה מה שאני אומרת?


בנחישות וברגישות, ובעיקר, בלי לאבד שליטה

קרה לכם שאמרתם לילד שלכם לעשות משהו והוא לא עשה? ואז מה קרה? ביקשתם שוב? ופעם שלישית? והפעם בהרמת קול? ביותר תקיפות? נו, הפעם זה עבד? אולי אם נצעק ונוסיף איום זה יעבוד? מה, עדיין לא? לפעמים, לא משנה עד כמה נתאמץ ונשתדל, הילדים עיקשים בעמדתם. נראה כאילו הם טיפסו על עץ ולא מוכנים לרדת ממנו. אצלנו בבית זה קורה סביב עניין הכניסה למקלחת אבל זה יכול לקרות כמובן סביב כל נושא שהוא. למה הם עושים את זה? בגלל שלל סיבות. לפעמים הם באמצע משהו נורא מעניין ופשוט לא מסוגלים להפסיק אותו ולעבור לעשות את הדבר הזה שאתם מבקשים, שהוא הרבה פחות מלהיב ומעניין. לפעמים הם בודקים אותנו, בודקים גבולות ומנסים להבין עד כמה הם יכולים למתוח אותם ומה יקרה אם ימשכו עוד קצת ועוד קצת. כי אם לא יבדקו איפה עובר הגבול, איך ידעו? ויכולות להיות עוד מליון סיבות רבות ומגוונות, אבל זה לא באמת משנה. מה שחשוב זה איך אנחנו מגיבים לזה ומה אנחנו עושים מול התסכול הזה שלנו, כי גם לנו, ממש כמו לילדים, קשה שאנחנו רוצים משהו ולא מקבלים אותו. נכון?

אז איך אנחנו מגיבים?

התגובה האינסטינקטיבית היא התגובה הרגשית. הילד לא מגיב, מה הוא חושב לעצמו? שהוא יחליט? אני אראה לו מה זה, אני הרי המחליט כאן בבית. ומכאן הדרך לצעקות, איומים ועונשים, קצרה ביותר. אך האם היא אפקטיבית? אולי בטווח הקצר, גם לא תמיד, אבל בטווח הארוך היא לא מלמדת את הילד מה שרצינו שילמד. היא אולי מלמדת אותו מי יותר חזק (וזו מטרה מבחינתנו? אני ממש לא בטוחה) אבל בעיקר מלמדת אותו שעד שלא מגיעה צעקה+איום, לא שווה לא לקום מהכיסא.

אז מה יהיה נכון ואפקטיבי יותר?

קודם כל לנשום. לתת לתגובה הרגשית האינסטינקטיבית להירגע. ואז, מתוך מחשבה יותר צלולה, לגשת אל הילד ולפנות אליו ישירות. לא בצעקה מהמטבח, אלא לעמוד ממש לידו. להסתכל לו בעיניים ולהגיד בצורה רגועה אך בטוחה, "הגיע הזמן ללכת למקלחת". אפשר גם להוסיף אמירה אמפתית, שתעביר לו את התחושה שאתם רואים ומבינים אותו, לדוגמא "אני רואה שנורא כיף לך לשחק, אבל עכשיו צריך לסיים וללכת להתקלח". אפשר, מאידך, להגיד לו "יש לך עוד חמש דק' לסיים לשחק ואז אלווה אותך למקלחת". האם זה אומר שהוא ילך למקלחת בשמחה בתום חמש הדקות? לא בהכרח. אבל זה יהיה המקום שלכם להמשיך בביטחון ובצורה רגועה להעביר את המסר. "אני יודעת שאתה רוצה להמשיך לעשות מה שאתה עושה, אבל עכשיו הולכים להתקלח". אם צריך, זה הזמן לכבות בעצמכם את הטלויזיה, ואולי אפילו לקחת אותו בידיים (אם זה עדיין אפשרי), ולהוביל אותו למקלחת.

אבל מה הדבר הכי חשוב בכל הסיפור?

שאת כל זה חשוב לעשות בצורה רגועה. לא בצעקות ולא באיומים. למה? כי כשאנחנו צועקים אנחנו למעשה מאבדים שליטה. כשאיבדנו שליטה אנחנו כבר לא הורים מובילים ובטוחים, אנחנו הופכים להורים מובלים. מובלים ע"י הרגש, הכעס, העלבון, התסכול. וכשכל אלו מובילים אותנו, האינטראקציה עוברת אסקלציה, אנחנו צועקים, הוא צועק, הוא משתולל, אנחנו מאיימים ובסוף? או שהוא יובס ויתקלח בתחושה של השפלה או שהוא לא יתקלח, ואנחנו נצא מובסים. כך או כך, הפסדנו. אבל אם לכל אורך הסיטואציה אנחנו נצליח לשמור על רוגע, על שליטה ברגשות ועל העברת מסר של בטחון, כל מהלך הדברים יראה אחרת. הילד ירגיש עומד מולו הורה בטוח, יציב ומוביל. הוא שמבין ורואה אותו ("אני מבין שלא מתחשק לך להתקלח עכשיו...") אבל בד בבד, הורה שלא נשבר ומתפרק גם כשהוא מתפרק בעצמו. וזה בעצם מה שהם צריכים מאתנו – שנהיה שם איתנים ומכילים, גם כשהם מתפרקים. בסיכומו של דבר, יכול להיות שצעקה+איום תוביל לתוצאה מהירה יותר בטווח המידי, אבל לאורך זמן, זה דפוס שרק יעצים את כמות הריבים והקונפליקטים בבית. הילד ילמד שעד שהצעקה לא מגיעה, הוא לא צריך לקום מהכסא. אבל אינטראקציה רגועה ואסרטיבית, שמשלבת אמפתיה מחד אך נחרצות מאידך, תוביל לאורך זמן לתקשורת של כבוד הדדי והיענות הרבה יותר קלה ופשוטה, ובעיקר, תמנע מאתנו להיכנס למערבולת של אובדן שליטה, צעקות ואמירה של דברים שאולי נצטער שאמרנו.

19 צפיות

זהר פורת 054-9578030 | poratzohar@gmail.com

  • Facebook Clean Grey