חיפוש
  • poratzohar

איך להציב גבולות?

עודכן ב: 27 נוב 2019

אחד הנושאים שעולים אצלי בקליניקה בתדירות הגבוהה ביותר הוא השאלה – איך להציב גבולות. הקושי שונה כמובן בין משפחה למשפחה, בין ילד לילד, כל ילד על פי גילו, אופיו וצרכיו. אבל בסופו של דבר, הקושי הזה סביב המפגש בין הרצונות שלהם ושלנו, בין הצרכים שלהם לבין הצרכים שלנו, הרצון שלנו שהדברים יקרו כמו שאנחנו רוצים, שהם יתארגנו מהר, יתקתקו מקלחות, יבינו שעכשיו אין שוקולד, ילכו לישון בעצמם, לא יציקו לאחותם הקטנה, לא יפריעו לנו כשאנחנו מבקשים שקט וכו' וכו, נפגשים עם הרצונות והצרכים שלהם שהם, ובכן, אחרים. אז מה הם רוצים? תשומת לב, קשר, תחושת שייכות, תחושת שליטה, שוקולד. יו ניים איט. כאמור, כל מצב, כל ילד, והמאפיינים הייחודיים שלו.

אבל מה משותף לכל המצבים האלה? שבכולם אנחנו ההורים, צריכים להיות הדמות המובילה. לאו דווקא הדמות הכוחנית או השולטת, אבל בהחלט הדמות המובילה, המנהיגה, המנווטת. אנחנו מחליטים מה הם הכללים של הבית שלנו, מה הם הגבולות, וחשוב שנקפיד להעביר את כל אלו לילדים, על מנת שהם ידעו מה מצופה מהם, איך העולם מתנהל, מה מותר ומה אסור, איפה עובר הגבול. וזה חשוב, כי אחרת ירגישו תלושים, אבודים, חסרי הגנה.

אז למה הם לא מסכימים? למה הם מתווכחים?

טוב, אפשר להבין אותם. זה די מתסכל כל העניין הזה של גבולות, כללים, הגבלות. אני אמנם צריך אותם כדי לבסס תחושת בטחון (אמר אף ילד אף פעם) אבל בתכל'ס – איזה הורים מעצבנים יש לי!

אז מה עושים?

קודם כל, מבינים. מבינים את המורכבות, מבינים שזה חשוב, למרות שזה קשה.

וגם, חשוב אף יותר – מבינים אותם. מבינים שהם רוצים עוד טלויזיה, או עוד ממתק, או עוד זמן עם אמא ואבא לפני שנפרדים והולכים לישון. מבינים זה לא אומר שמסכימים, אבל זה כן מאפשר לנו להיות אמפתיים, פחות כועסים ויותר מכילים. וזה הדבר החשוב שחייב להיות שם – אמפתיה. הבנה שזה אכן מעצבן, מתסכל ומרגיז. שטבעי שהם יכעסו, יצעקו ויתעצבנו ושביננו? אחנוגם לא רוצים שהילדים שלנו יהיהו כאלה שנותנים שידרכו עליהם, נכון? אז הם חייבים להתאמן על איפה שהוא, לא?

אבל – ופה נכנס החלק הקשה באמת – עם כל ההבנה והאמפתיה, עכשיו אי אפשר. או עכשיו הולכים לישון. או אני לא מרשה להרביץ.

כלומר, הצבת גבול אפקטיבית תהיו כזו שמשלבת הבנה של מה שעובר על הילד + אמירה ברורה וחד משמעית של הגבול.

אני מבינה שאתה כועס על אחותך שחטפה לך את המחשק, אבל אני לא מרשה להרביץ.

אני מבינה שנורא רצית ללכת עכשיו למגרש המשחקים, אבל היום אי אפשר. נלך מחר.

אני יודעת שקשה לך לחזור לישון בלי ציצי, אבל בלילה לא אוכלים. תקבל ציצי בבוקר.

למה זה חשוב?

קודם כל, כי זה נותן לילד את התחושה שרואים אותו. שהוא חשוב ושהרגשות שלו חשובים. שזה בסדר להרגיש אותם (בניגוד למצב בו נגיד לו "אבל למה אתה לא מבין? למה אתה בוכה? למה את מתעצבן? אמרתי שלא, אז לא!") ושאנחנו אוהבים אותו גם כשהוא כועס, עצוב או עצבני.

ובד בבד, זה אומר גם שאנחנו מחליטים, אנחנו מובילים, אנחנו יודעים מה נכון ואתה יכול לסמוך עלינו.

זה אומר שהוא יפסיק להתעצבן? לבכות? לשכב על הריצפה?

לא בהכרח. אבל זה אומר שאתם תדעו מה לעשות כשזה קורה. להחזיק את שני הכדורים האלה, אחד בכל יד – את האמפתיה, ואת הגבול. ובתוך כך, תאפשרו לו להתרגז, להתעצבן ולבכות, וגם להירגע.

אתם לא צריכים להרגיע אותו, אגב. אתם שם, מראים לו שאתם רואים אותו, שומעים את בכיו ומבינים שהוא מתוסכל, אבל גם בטוחים ביכולת שלו להתגבר על זה. אתם לא צריכים לספק לו את הפתרון או לפתור עבורו את התסכול. רק להיות שם, יציבים, מכילים, בטוחים ומובילים. להגיד מפעם לפעם "אני רואה שעדיין קשה לך. יש משהו שאני יכולה לעשות שיעזור?" ואם הוא לא עונה, לא להתעקש. לתת לו את הזמן שלו להירגע.

וכשנרגע? חבקו אותו אליכם (אם הוא מסכים ורוצה) ואמרו לו שאתם גאים בו שהצליח להירגע. שראיתם שהיה לו קשה ושאתם גאים בו ואוהבים אותו. וזהו. הלאה, עד העונג הבא.



13 צפיות

זהר פורת 054-9578030 | poratzohar@gmail.com

  • Facebook Clean Grey